הגורל העיוור והגורל הרואה
ההורים שלי נפגשו בראשונה בגלל גשם. זה קרה בשנת 1946 . אמא שלי הגיעה אז לירושלים לסמינר של תנועת המושבים. יום אחד היא הלכה ברחוב יפו עם בחור שחיזר אחריה. גשם חזק התחיל יורד, והבחור אמר שבקִרבת מקום גר בן־דוד שלו. הם רצו אליו כדי להסתתר מהמבול. הבן־דוד הזה היה אבא שלי. כך, בגלל הגשם ההוא, הורי נפגשו.
הגשם ההוא המשיך לרדת בסיפורי המשפחה. הם אהבו לספר לנו עליו ואנחנו אהבנו לשמוע. אבל פעם אחת, בסוף הסיפור, אבא שלי העיר משהו כמו: "אז מה, ילדים, אם הגשם ההוא לא היה יורד, אמא ואני לא היינו נפגשים, ואתם לא הייתם נולדים."
ובעוד אנו מנסים לעכל את סוגיית הגורל המחרידה הזאת, הוא הוסיף עוד אפשרות: "או שהייתם נולדים לאנשים אחרים, ואז לא הייתם אתם."
אחותי ואני היינו ילדים צעירים, והדברים האלה עשו לנו סחרחורת לא נעימה בכלל. ילדים לא אוהבים שאלות של גורל. בייחוד לא את אלה שמערערות או מטשטשות את זהותם ואת מיקומם, שלא לדבר על עצם קיומם. הם אוהבים מציאות ברורה ומוצקה שכוללת בית, משפחה וכתובת עם מיקוד, ובעיקר הם לא אוהבים לשאול את עצמם אם הגשם שהביא אותם אל העולם ירד במקרה או בכוונה.
שנים רבות אחר־כך כתב אבא שלי שיר ושמו "נניח כי":
נַנִּיחַ כִּי פָּגַשְׁתְּ בְּאִישׁ אַחֵר
נַנִּיחַ כִּי מָצָאתִי לִי אַחֶרֶת,
הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה. בִּתִּי אוּלַי
יָפָה יוֹתֵר הָיְתָה, אוֹ מְכֹעֶרֶת
]...[
הַכֹּל הָיָה שׁוֹנֶה, לוּ אַךְ בְּיוֹם
שֶׁל רוּחַ עַז וַעֲנָנָה קוֹדֶרֶת
לֹא נַסְתְּ אֶל חֹם חַדְרִי מֵרְחוֹב גָּשׁוּם
לַחַת שֵׂעָר וּרְטֻבַּת אַדֶּרֶת.
נַנִּיחַ כִּי אוֹתָהּ עֲנֶנֶת לֹא
שֻׁלְּחָה בָּעִיר וְלֹא הָיְתָה מַמְטֶרֶת...
הוא היה אדם חילוני מאוד. אני חושב שעוד יותר ממני. אבל הרגיש שהגשם ההוא ירד במיוחד בשבילו. יש סוג מסוים של נחת בתחושה, שעולם שלם חג בצורה מסוּימת ובמהירות מסוּימת, ורוח וחום ומים חוברים יחדיו כדי שברגע נתון יֵרד גשם, שיפגיש אשה אחת וגבר אחד בנקודה מסוּימת. נעים לחשוב שאותם כוחות כבירים — הכוחות שמסיעים את הכוכבים במסילותם, מרעידים את קרום האדמה, מַשיבים רוחות ומסעירים את הים — מתפנים לרגע מעיסוקיהם הגדולים ומורידים גשם מקומי קטן, כדי שאני ואַת ניפגש.
חוץ מזה, כל מי שהתנסה באהבה יודע, שלא אחת בני הזוג רואים עצמם יחידים בעולם. כמו אדם וחוה בגן־עדן, שהשמש זרחה רק למענם והעצים ליבלבו רק בשבילם ואיש לא היה בעולם זולתם. ובכלל, אני סבור שגם לאנשים חילוניים יש תחושה של קִרבה לאלוהים ואפילו תפישׂה מסוימת של מה שקרוי "השגחה". אפשר לשלול את ה״תן וקח" ואת הפנקסנות והחשבונאות שהדת המאורגנת הכניסה ליחסי אלוהים ואדם — ובכל־זאת לחפש את העין הרואה ואת היד המכוונת.
יש קוראים שמייחסים לכתיבה אלוהיות מסוימת, וצריך לציין שלא כל הסופרים ממהרים להכחיש את הדבר. על עצמי אני יכול להעיד שאינני רואה שום דבר אלוהי בכתיבה. יותר מדי עבודה שחורה ומשמימה מושקעת בכל ספר, ואני יודע כמה היא שונה ממעשה הבריאה המהיר והאלגנטי של אלוהים.
ואולם, במסגרת הקטנה והבדויה הזאת, ששמה עלילה, הסופר מנהל ומכוון את חיי גיבוריו ביד רמה, וכמו אלוהים קטן, גם הוא מוריש ומעשיר, מרים מאשפות, מוריד שאול ויעל. אמנם, מדובר בדמויות בדויות, אבל מבחינתן, וגם מבחינת הקוראים, הסופר ממונה על אותה ישות מסתורית ששמה "גורל".
אני משער שזאת הסיבה לעוד תופעה, שאני נתקל בה לא אחת: הקוראים מגלים חומרה ותובענות כלפי עלילות ספרותיות, יותר ממה שהם מגלים כלפי עלילות אמיתיות. הנה, לפחות פעמיים בשבוע אנחנו קוראים בעיתון כל מיני מעשיות פנטסטיות על יצאנית מהמבורג, שבעיצומה של מסיבת יום הולדתה נפלה מן החלון היישר על ראשו של תייר מאוסטרליה, והתברר לה שזהו אביה, שלא ראתה אותו כבר עשרים שנה.
אנחנו קוראים את הסיפורים המפליאים האלה ועוברים לסדר היום. אבל כאשר עלילה מן הסוג הזה מופיעה בספר, מיד מתעוררות תלונות מוצדקות: מה פתאום? איך זה יכול להיות? למה כך ולא אחרת?
גם אירועים שגרתיים יותר, שעליהם לא כותבים בעיתונים בגלל חוסר עניין, עלולים לעורר קושיות: מדוע מתה הגיבורה בסוף הספר? מדוע לא הצליח אהובהּ לשאת אותה לאשה? למה הגיבור בחר בזאת ולא בהיא?
יש כאן חיפוש אחרי הגיון, שאיפה לחיים שיש בהם סיבות ברורות ומסובבים ברורים והכול מתקבל על הדעת. יש כאן גם בקשה נוגעת ללב להקלת העול הכבד של החיים האמיתיים, אלה שפגיעתם ממשית והסיבות הפועלות בהם סמויות מן ההבנה ומן העין.
אבל הסיבה החשובה ביותר לפנייתם של הקוראים היא טכנית: קיומה של תיבה שאפשר להניח בה תלונות. כי בשעה שהגורל משתעשע בנו ומטלטל אותנו בחיינו האמיתיים, אין לנו כתובת לפנות אליה. אבל בשעה שהגורל פועל בספר, יש לנו כתובת, והכתובת הזאת היא תיבת־הדואר של הסופר.
יש מי שהגורל המר לו או הפתיע אותו, ועל אף חוסר הסיכוי למענֶה, הוא פונה אל אלוהיו ושוטח לפניו תהיות ותלונות. כך עושים, בין השאר, טוביה החולב ודוֹן קמילו, הכומר האיטלקי התמים מהכפר הקטן שבעמק הפּוֹ, פרי עטו של הסופר ג׳ובאני גוארסקי. מי שיש לו דמיון פורה כדמיונו של דוֹן קמילו, גם יוכל לשמוע את ישוּ עונה. אבל בסופו של דבר, אנשים רבים שאלו את אלוהים שאלות נוקבות וישירות, ואיש מהם לא קיבל תשובה.
יש מקרה ספרותי ידוע, שבו אלוהים החליט לשנות ממנהגו, וזה מקרה איוב. אבל שם אירעה תקלה מעניינת: לצערנו — שלא לדבר על צערם של אלוהים ושל איוב — הסופר שכתב את תשובתו של אלוהים לא הצליח במלאכתו.
הכתבן הזה, שהתברך באוצר מלים מרשים מאוד, לקה בשתי מחלות רעות: האחת — כשרון בינוני, והשנייה — יראת שמים מופרזת. וכך, התשובה שהוא שׂם בפי אלוהים היא תשובה עלובה שאינה ממין העניין. היא אינה רלוונטית לסבלו של איוב והיא חוזרת על דברים קודמים, שהוא ורעיו כבר אמרו. אך הגרוע מכול הוא, שהתשובה הזאת מתעלמת מן המידע המזעזע שמצוי בידי הקורא, אך לא בידי איוב המסכן: שסבלו ואסונותיו לא נגרמו מתוך כוונות שמֵימיות עמוקות אלא בגלל התערבות טיפשית ואכזרית שיִחס הסופר לאלוהים ולשטן.
ואכן, יש מפרשים שאומרים, שעצם התשובה של האל צריכה לנחם את איוב, וכך אנחנו חוזרים אל אותו עניין: כאשר אין לגורל תשובות, אנחנו שמחים שלפחות יש לו כתובת. מכל־מקום, המפסיד הגדול של ספר איוב הוא אלוהים, כי על איוב אפשר לומר מה שאמרו חכמינו: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה", אבל על אלוהים איננו יכולים לומר דבר כזה.
פרט לתיבת־הדואר של הגורל ולאפשרות לבחון את פעולתו בסביבה הבדויה והבטוחה של עלילה ספרותית, אין הספרים ומחבריהם מציעים לנו הבנה טובה יותר של הגורל. הסופר עשוי לנסח יותר טוב את תפישׂתו ואת תפישׂות גיבוריו, כשם שהפילוסוף יוכל להסתמך על מקורות, שאינם ידועים להדיוטות כמונו. אבל בסופו של דבר הכול שואלים אותן שאלות ואיש עוד לא נתן להן תשובות.
וכך אנחנו חוזרים ושואלים את השאלות הישנות: האם הגורל הוא מקרי או מכוּון? האם אפשר לחזותו מראש, או להסתפק בפענוחו בדיעבד? ושאלת־השאלות — האם הגורל נגזר מראש או שאפשר לשנות את מהלכו? כל השאלות הללו, שיש להן, כמובן, גם משמעות דתית מעשית, כבר נשאלות בספרים קדומים עד מאוד,
ותשובות להן איִן.
בימי קדם הבטיחה לנו הדת מידה מסוימת של שליטה על הגורל באמצעות קיום מצוות. וכך, לדיבר "כבד את אביך ואת אמך" לא נלווה טעם מוסרי, אלא הבטחה עם ניחוח דק של איום: "למען יאריכון ימיך על פני האדמה אשר ה׳ אלוהיך נותן לך." למזלנו, כבר בתנ״ך הושמעו הסתייגויות רמות משיטת התגמול פרימיטיבית הזאת. ירמיהו מתבונן במציאות ושואל: "מדוע דרך רשעים צלחה?" וקוהלת, מאמין מפוכח, חכם ומריר, מעיר: "יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים, ויש רשעים שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים."
רק משלי ממליץ ללכת "בדרך טובים" ולשמור "אורחות צדיקים", וטעמיו ונימוקיו השדופים עמו: "כי ישרים ישכנו ארץ ותמימים ייוותרו בה. ורשעים מארץ ייכרתו ובוגדים ייסחו ממנה." כלומר, לא העניין המוסרי מטריד את משלי, אלא העניין התועלתי. כבר אמרתי כאן שאינני מסכים לטענה שאותו אדם, שלמה המלך, כתבגם את משלי וגם את קהלת, ואני שב וטוען זאת עתה במשנה תוקף.
מעצם טיבו והגדרתו של כל ספר שיש בו עלילה, יש בו גם פעולה של גורל. אבל יש ספרים שבהם הגורל הוא מטריד אנונימי, ויש ספרים שבהם הגורל הוא משקיע שקט, ויש ספרים שבהם הוא גיבור פעיל, דמות של ממש. היום נדבר על ספר שכזה, ספרו האהוב של נחום גוטמן: ביאטריצ׳ה, מעשה שתחילתו חמוֹר וסופו ארי דורס.
כמו שאר סיפוריו של גוטמן, גם ביאטריצ׳ה הוא ספר ילדים, שגורם הנאה ומחשבה גם למבוגרים. וכמו ספרים אחרים שלו, גם הסיפור הזה כתוב בגוף ראשון ששמו נחום גוטמן. כלומר, זה סיפור המבקש להתראות כמעשה שהיה.
כבר המלים הראשונות של הספר קובעות הלכה בעניין הגורל: "וזאת היא ההתחלה," כתוב שם. כלומר, לפעולת הגורל בביאטריצ׳ה יש נקודת־התחלה ניתנת לזיהוי. חסד גדול עשה עמנו המחבר בקביעה הזאת, משום שהנסיון להתחקות על שרשרת ההתרחשויות שהוליכו עד נקודה מסוימת בהווה, מביא אותנו בדרך־כלל עד ששת ימי בראשית. אבל לפעולת הגורל בביאטריצ׳ה יש התחלה ויש סוף — תחילתה, כמו שכתוב גם על הכריכה, בחמוֹר, וסופה בארי דורס.
וזאת היא ההתחלה. ביום בהיר אחד חבשתי את חמורי ורכבתי אל רופא־הבהמות שבמושבה. החמור שלנו חש כאב בשֵׁן, היה מרוגז ועצבני.
גוטמן הצעיר וחמורו המתינו לרופא־הבהמות, ובינתיים שמעו את שיחתם של שני אנשים שישבו לידם.
אמר האחד: "... וזכור נא, כשתבוא פעם לפריז, אַל תשכור לך חדר ברחוב ג׳ורג׳ קוּביֶה, ליד גן־החיות, בית מספר 32 קומה שנייה."
"מדוע?" שאל חברו בתמיהה.
"כי על גג הבית הזה ועל שאר כל הבתים שלאורך כל הרחוב ההוא עוברת רכבת. כל שני רגעים באה רכבת אחרת, וכך נמשך הדבר תשע־עשרה שעות ביממה."
ג׳ורג׳ קוביֶה, אגב, היה זואולוג צרפתי מפורסם, ובאמת יש בפריס רחוב על שמו. הוא נזכר גם במוֹבי דיק, במובאות המדעיות הרבות של מֶלוויל על הלווייתנים. גם אני, בעוונותי, הזכרתי אותו בספר. ציטטתי את מלותיו האחרונות של ג׳ורג׳ קוביה בעשו. על ערש מותו סעדה אותו אחות רחמנייה והצמידה לו עלוקות. קוביה אמר לה: "אני הוא שגיליתי שלעלוקה דם אדום," ונפח את נשמתו. וגוטמן ממשיך ומספר:
מאז היום האבוד עברו שמונה שנים, וכבר נשתכח כל אותו מעשה מלִבי. בוקר אחד ירדתי בתחנת־רכבת בפריז, גאר דה נורד שמה. זו היתה לי הפעם הראשונה שבאתי לכאן, ולא היה לי מכר או ידיד, לא רֵע ולא עמית. עמדתי בתוך המולת התחנה בין שתי מזוודותי ולא ידעתי לאן אפנה. הייתי עלוב כנעל בודדת שנשמטה מן הרגל ואבדה בשדה.
לכבוד הדימוי היפה הזה אני מבקש לסטות לרגע מעניין הגורל כדי לציין שביאטריצ׳ה הוא ספר מלא בדימויים צלולים ומיוחדים במינם. על שאון הרכבות העוברות על הגג הוא אומר: "הבית היה מתמלא הדים, שהיו מתחבטים מקיר לקיר כמו חיות שבויות בתוך אנייה טובעת." גם את הדממה הדקה שאחרי שאונה של הרכבת הוא מתאר במונחים של שקיעה: "כאילו צלל הבית כולו בבת־אחת במים עמוקים וירוקים."
אך נשוב אל נחום גוטמן בתחנת־הרכבת:
והנה ניגש אלי נהג של מכונית, הרים את מזוודותי ושאל: "לאן אדוני?"
לא ידעתי מה אענה לו, והצטחקתי.
פתאום נפתח פי ולשוני דיברה מעצמה בקול בטוח וברור: "בבקשה לרחוב ג׳ורג׳ קוביה, בית מספר שלושים־ושתיים, קומה שנייה."
כשישבתי בהרחבה במכונית ונסענו, תמהתי מנין לי כתובת זו. ואז נזכרתי בשני האנשים, שישבו אצל רופא־הבהמות באותו יום אבוד, והתפלאתי לכוח הזכרון של לשוני.
שימו לב שנחום גוטמן מדגיש: "כוח הזכרון של לשוני". לא כוח הזכרון של המוח, אלא של האבר המדבר עצמו, מין זכרון שעוקף את התודעה, כאילו אימץ לו את מסלולה של קשת הרפלקס. אחר־כך נבין שהגורל הפעיל את לשונו של נחום גוטמן, ולא רצונו שלו.
הוא הגיע אל מחוז־חפצו ודפק על הדלת. בעלת־הבית פתחה לו ושאלה: "גם אתה, אדוני, חירש?" כך התברר לו שברחוב ג׳ורג׳ קוביה שלושים ושתיים בקומה השנייה, שרכבות מרעישות מרעידות אותה תשע־עשרה שעות ביממה, גרים רק חירשים, וגם נגן מצִלתיים אחד גר שם, כי זה המקום האחד שבו הוא יכול להתאמן בלי להפריע לבריות.
לפני עשרים שנה, כאשר ביקרתי בפריס בפעם הראשונה, הלכתי לחפש את רחוב ג׳ורג׳ קוביה, ושמחתי לגלות שגוטמן דיבר אמת. הרחוב קיים, וסמוכה לו תחנת־הרכבת גאר דה אוסטרליץ, שממסילותיה נשמע הרעש הנורא. אבל בית מספר שלושים ושתיים כבר אינו קיים שם. בגלל מרכז זואולוגי גדול שנבנה ברחוב, השתנו מספרי הבתים בו, ודומני שהמספר האחרון בו היום הוא שמונה־עשרה.
פרט לבעלת־הבית, הדיירים החירשים ונחום גוטמן, היתה במספר שלושים ושתיים גם כלבה קטנה ועלובה ושמה ביאטריצ׳ה. גם היא, כמו נחום גוטמן, הגיעה לשם בכוחה של פעולת הגורל. גוטמן אף מגדיר זאת במלה "נס" כלומר, גורל חיובי:
יום אחד, לפני שנה וחצי, קנתה הגברת שלנו נעלי־בית חדשות, רקומות פרחים. יפות היו הנעליים בעיניה והגברת היתה מהלכת ומביטה אליהן בכל רגע של פנאי. באותו יום בבוקר, כשיצאה לשוק [...] ראתה הגברת, ממש ליד אחת הנעליים שלה, כלב קטן, גור בן ימים אחדים [...] אלמלא הביטה הגברת שלנו בנעליה — ודאי שהיתה רומסת את הגור. וכי יש לנו מושג כמה נסים מתרחשים בכל רגע?
בעלת־הבית אימצה את הכלבה הקטנה, אבל זו גדלה והתעברה. גבִרתה, שראתה בהריונה של הכלבה בגידה, התמלאה כעס. היא השליכה את הגורים והתנכרה אל כלבתה. זה השלב שבו, בכוח הזכרון של לשונו, הגיע נחום גוטמן לאותו בית, שאת כתובתו שמע אצל רופא־הבהמות בארץ־ישראל, שאליו הביא את חמורו, שכאבו לו השיניים.
בלילה לא הצליח נחום גוטמן להירדם בגלל שאון הרכבות. הוא ירד לטייל, ראה את גן־החיות של פריס, וניגש אליו. אגב, הביבר הישן הזה, שמתואר ומצויר בביאטריצ׳ה, נמצא שם גם היום, מעברו האחר של רחוב ג׳ורג׳ קוביה. גם כלוב האריות עוד נמצא שם, אותו כלוב שבו וסביבו התנהל כל הסיפור. אני ממליץ לכל מי שמתכוון לנסוע לפריס לקרוא את ביאטריצ׳ה ולבקר בגן־החיות הפריסאי הישן. אני עשיתי זאת, ושמחתי לראות שחוץ מארי דורס יש שם גם חמור. אמנם, לא חמורו של נחום גוטמן, אלא חמורי פוּאטוּ (Poitou), גדולים וארוכי־שׂער. היום יש בפריס עוד גן־חיות אחד — חדש, מודרני ורחב־ידיים — בגני ואנסן שבמערב העיר. ביקרתי גם בו פעם אחת, ואפילו זכיתי לראות שם שלושה בבּוּנים משועממים, שאוננו מול קבוצה של נזירות קתוליות ותלמידותיהן. אבל הגן החדש אינו מדבר אל לבי, כי נחום גוטמן לא כתב ולא צייר אותו בספר.
בכלל, אני אוהב מאוד ללכת לגני־חיות. שם אני קובע את דעתי על אנשי המקום. גני־החיות של בנגקוק ושל רומא, למשל, הם ביברים מזעזעים. בגן־החיות של ברלין, ביום גשם קר, ראיתי מראה עצוב: קרנף מנסה להרביע סלע שחם גדול שניצב בגדרתו. בקהיר ראיתי אנשים מאכילים את האריה עלי חסה ועורכים פיקניקים בחצר של הפיל. בסטוקהולם יש גן יפה. שם ראיתי בראשונה חיה שעד אז רק קראתי עליה בספרים. היא נקראת ״גרגרן״, או Wolverine באנגלית. טורף נפלא, שנראה כמו תערובת מרושעת של דוב, זאב וגירית.
אל גן־החיות של מדריד הגעתי ברגל, וכבר מרחוק שמעתי שאגות רמות של אריות, צחוקי צבועים, צרחות של עופות. דומה היה שמאכילים שם את כל החיות בבת־אחת. אבל כשנכנסתי התברר לי שלא החיות משמיעות את הקולות, אלא המבקרים. משפחות שלמות של ספרדים, הורים, ילדים, סבתות ודודים, לבושי חג ונראים מכובדים מאוד, עמדו שם סביב הכלובים, צרחו, נהמו והריעו בחיקויים קולניים.
ובגן־החיות התנ״כי הישן של ירושלים ראיתי פעם זאב צעיר שוכב בפישוט אברים, חצי מת. שאלתי את המנהל, פרופ׳ שוּלוֹב, מה קרה לזאב, ופרופ׳ שולוב צחק ואמר: "הוא חזר מהכבשׂ."
פרופ׳ שולוב, למי שזוכר, ביקש לביים בגן־החיות שלו חזיונות תנ״כיים שונים, אבל הפסוק "וגר זאב עם כבש" עורר בעיה תקציבית מסוימת. לפיכך, הוא שיכן יחדיו כבש זכר בן שנתיים, במלוא אונו ועוּזו, עם גור זאבים בן שמונה חודשים, שהוא כבר גדול למדי, אבל חששן כתינוק. הכבש נגח את הזאב מהבוקר ועד הערב, ואז היו מוציאים אותו להתאוששות.
אך נשוב לגן־החיות הישן של פריס. בלילה ירד נחום גוטמן לרחוב, ובשער הגן פגש את השומר הזקן מיניק מבקבוק גור אריות בן יומו, שאמו מתה בהמלטה. אז עלה בדעתו של נחום גוטמן שאפשר לשדך את הגור היתום אל הכלבה השכולה, והוא מיהר לשוב אל הבית. "ביאטריצ׳ה עמדה מוכנה כאילו חיכתה לי. נטלתי אותה בזרועותי והלכתי עמה למקום היחיד שרוצים בה ואשר שם נועד לה תפקיד."
שוב מתברר, שהגורל הפועל בספר ביאטריצ׳ה הוא גורל טוב. אני שב ומזכיר לכם את מסלול פעולתו: שמונה שנים קודם לכן לקה חמורו של נחום גוטמן בכאב שיניים. הוא הלך אל רופא־הבהמות ושמע שם את הכתובת רחוב ג׳ורג׳ קוביה שלושים ושתיים. הוא הגיע לשם בכוח הזכרון של לשונו, פגש את הכלבה שהגיעה לשם
בכוחו של נס, והתעורר בלילה מחמת רעש הרכבות. הוא יצא לטייל ופגש את שומר גן־החיות מיניק גור יתום של אריות. עתה הוא מביא את הכלבה אל הגן כדי שהיא תיניק את הגור. כך משתבצים כל גיבורי הספר, איש־איש בזמנו ובמקומו, כדי להגשים מטרה טובה אחת — הצלת הגור והכלבה משכול ומיתמות.
ביאטריצ׳ה הובאה אל כלוב האריות, היניקה את הגור ואימצה אותו, והשניים נעשו חביביה של העיר. אנשי פריס באו אל גן־החיות לראותם וראש העיר העניק לכלבה מדליה. אבל הגור הלך וגדל, ואל גידולו התלוו סימנים דקים של איום. אותות מוקדמים של גורל, כמו עבים קטנות, השחירו בתכלת האופטימית של הסיפור. הגור נעשה ארי צעיר, "ראשו נתכסה שערות ארוכות ששיוו לו מראה גדול עוד יותר", ובכדור העץ שניתן לו למשחק ניכרו השריטות העמוקות של ציפורניו.
בפרק שכותרתו "ביאטריצ׳ה חוששת לאסון" הכלבה הקטנה מצטנפת בפינה, מביטה בדאגה אל בנה:
ברור כשמש בצהריים — בנה גבוה ממנה כמעט פי שלושה, כף־רגלו עבה משלה פי שבעה. מבן כזה ודאי לא תצמח טובה.
כשהגור מפהק היא מביטה במלתעותיו ומתמלאת אימה. "לוּ ידענו את העומד להתרחש בעתיד," אומר נחום גוטמן, "היינו מונעים הרבה אסונות מעצמנו, והרבה מעשים לא היינו עושים."
אך על פני השטח הגורל המשיך לפעול בדרכו הטובה לכאורה. האנשים, שביאטריצ׳ה מילאה אותם שמחה, לא תפשׂו, ואולי לא רצו לתפושׂ, את האסון העתיד להתרחש. ובמלאת שנה לזיווגם של גור האריות היתום והכלבה המאמצת, אירגנו לכבודם חגיגה. נחום גוטמן, מתוך שמחה ואופטימיות, ניסח אז את תפישׂת הגורל שלו במכתב, שכתב לחבר:
האורה והגורל העיוור לרוגה ידידי, אני עומד בתוך מערבולת האושר.
נוכחתי לדעת כי יש שכל, טעם וסדר בכל מה שיקרה לנו בחיים.
לפני תשע שנים, בהיותי במושבה אחת בארץ־ישראל היה נדמה לי כי שן אחת כואבת לחמורי. כתוצאה מעניין זה אינה המקרה לידי, באורח משונה, להיטיב עם כלבה מסכנה שהחיים הרעו לה. כלבה זו היתה משל ודוגמא למסירות ורחמנות לכל תושבי פריז העיר הגדולה בעולם.
[...] ועתה אני עומד, לבוש בגד שחור, בקרבתו של נשיא הרפובליקה הצרפתית, שגם הוא בא לחגיגה של ביאטריצ׳ה, בין ידידים טובים, ורעיון המסירות לזולת כובש לבבות.
אכן יש טעם בכל פרט ופרט אשר בחיים.
שימו לב לביטוי "אינה המקרה לידי", שמציג תפישׂה מעניינת של הגורל. הוא אומר שהמקרה אינו מקרי. ביטוי דומה מופיע בעוד מקומות, שגם בהם, מה שנראה כמקרה יש לו כוונה. האם אתם זוכרים את אַקטֵיאון, אותו גיבור יווני מסכן, שסיפרנו עליו באחת השיחות הקודמות? אקטיאון נקלע אל המעיין שרחצה בו האלה ארטמיס, ראה אותה במערומיה ואיבד את חייו. בתרגום העברי אובידיוס אומר: "כך הוליכוֹ הגורל ואינה את רגליו אל היער." הן הניסוח הידעני הזה, של המתרגם שלמה דיקמן, והן הניסוח של נחום גוטמן, מקורם בפסוק מן התורה, המדבר על הרוצח בשגגה. כתוב שם: "ואשר לא צָדה והאלוהים אינה לידו." כלומר, גם אם מבחינת הרוצח, הנרצח ובית־המשפט, הרצח אינו מכוון והוא נראה מקרי, ובתוקף המקריות הזאת יש לזַכות את הרוצח, הרי מבחינת ההשגחה האלוהית, יש כוונה מאחורי המוות הזה. אלוהים אינה בידי הרוצח, גם אם אין רצונו ברור לשכל האנושי.
יש אומרים שבעיני אלוהים, הנרצח בשגגה היה חייב מיתה. פרט לצורך הברור מאליו של הדת בהסבר כזה, מורגשת כאן אותה חתירה אנושית אל הגיון נכסף ומרגיע, האמור לשרור בהפלת הגורלות של העולם. תפישׂה דומה, אגב, מופיעה גם במשפט המתוחכם, המתאר את בואה של רות המואבייה אל שדהו של בועז: "ויִקר מקרֶהָ חלקת השדה לבועז." כלומר, מבחינתם של בועז, רות ושאר תושבי בית־לחם, היה זה מקרה. רות לא התכוונה להגיע אל שדהו של בועז, אבל מבחינת אלוהים, ברור שהוא הוליך את רגליה לשם, כי בתנ״ך אין מקרים ומאחורי כל אירוע עומדת כוונה. במקרה של רות, הכוונה היא זיווּגה לבועז והבאתו של דוד המלך לעולם, שלושה דורות אחר־כך.
אשר לביאטריצ׳ה, דווקא עכשיו, אחרי שהגורל הוכיח לכולנו כמה הוא טוב ורחום, התרחש האסון. בעצם הרגע ההוא, בעצם אותה ״מערבולת של אושר״, בשיאה של החגיגה — ניחתה המכה:
כשהריעה תזמורת כלי־הרוח במנגינת ההמנון, נבהל הלביא וקם פתאום מרבצו כשהוא נרתע אחורנית אל הקיר.
ברגע ההוא עמדה ביאטריצ׳ה ונשענה בשתי רגליה הקדמיות אל בנה הרובץ.
עם התנועה הפתאומית של הלביא בקומו, הושלכה האם והועפה אל הקיר. היא נחבטה חבטה חזקה בקדקדה ונפלה פרקדן, כפות רגליה עוד התנועעו
כמה פעמים — ולא יספו. היא היתה מתה.
הגור הרג את אמו בשגגה. גם עליו אפשר לומר שהוא "לא צדה, והאלוהים אינה בידו". עכשיו גם אפשר להבין שהגורל היה ערמומי ואירוני יותר משחשבנו, וצחוקו, "צחוק הגורל", ברור עד מאוד באוזנינו. מתברר שכל האיומים שתוארו קודם — ציפורניו המתחזקות של הגור, מלתעותיו המאיימות, לועו העמוק — לא היו אלא פעולות הסחה. מותה של הכלבה לא היה קשור אליהם. האריה לא טרף את אמו ולא רצח אותה, הוא הרג אותה בשוגג, בתנועה לא מכוונת, כמו הרוצח שלא צדה, גם הוא היה כלי ביד הגורל.
כך בא האסון. הוא בא ברגע שדימינו כי הגענו אל פסגת ההצלחה. האסון בא לאט, צעד־צעד, ונתגלה, כמו תמיד: בבת־אחת ובמפתיע.
האסון מתגנב כחיית־טרף. לא התקרבות לאורך מישור חשוף, שבו אנחנו יכולים לראות אותו עוד מרחוק, אלא כמו ארי שפוף, זוחל, חבוי בעשב הגבוה.
מי מאתנו לא ראה את תנועת העשב המרמזת, אבל הבין אותה רק אחרי שאירע האסון? ערב הפלגתה של ה״פּיקווֹד" במובי דיק בא איש משוגע לנמל וניבא את מות הקברניט אחאב. שם האיש אליהו. הכי נחוץ רמז עבה יותר? הרי כבר נתקלנו בשמות האלה, אליהו ואחאב, כשהם מעורבים בנבואה של מוות וכליון. ולא רק זאת — ערב המרדף אחרי הלווייתן הלבן הופיע עוף טורף וחטף את כובעו של אחאב מעל ראשו, אף זה אות גורל שמעורר אסוציאציות מִיָדיות.
האות הראשון הוא אות תנ״כי, לאות השני ניחוח יווני מובהק. מלוויל גייס את שני המקורות הגדולים של התרבות לצורך אפיונו של הגורל. אבל אחאב, עצום־עיניים, שרוי בטירוף נקמתו, יצא לדרך שהוליכה אותו ואת מלחיו אל מותם.
ומי מאתנו, כמו גוסטב אשנבאך בוונציה, לא ראה את איתותי האסון הקרב, הבין אותם היטב אבל בחר להתעלם מהם? ממש כשם שהכלבה הקטנה ביאטריצ׳ה חשה באובדן המחכה לה בסוף הדרך, כך חש בו גם גוסטב אשנבאך. אבל היא היתה סגורה בכלוב ביחד עם בנה־רוצחה, ואילו אשנבאך היה יכול לברוח, אבל הניח לעצמו להיסחף אל גורלו.
לא חסרים אותות גורל מאיימים במוות בוונציה. אציין כאן רק כמה מהם. על הגונדולה, שמסיעה את אשנבאך מן הספינה אל העיר, תומאס מאן אומר:
כלי השיט המופלא, שצורתו לא השתנתה מימים קדמונים אפופי אגדות, והוא שחור כל־כך, שאין לך דבר שחור ממנו בעולם, זולת ארון־המתים. הוא מעלה על הדעת הרפתקאות־חשאים מופקרות בלילות מפכפכים, ואף יותר מזה הוא מזכיר את המוות עצמו, את אלונקת המת, את טקסי האשכבה הקודרים, ואת מסע הדומייה האחרון.
שימו לב עד כמה תומאס מאן פשוט וברור כאן. קוראים רבים היו מזהים את סירת־המתים המיתולוגית גם בלי האמירות המפורשות הללו, אבל מאן, כמו ביוסף ואחיו, אינו מתיר לעצמו את הלוקסוסהזה של נתינת אמון בהשכלתו של הקורא.
והאותות אינם חדלים. בוונציה עולה באפו של פון אשנבאך "ריחה המעופש של הלאגונה", ורוחו נופלת. תחושת חולי תוקפת אותו. "בשרו נתכסה זיעה, עיניו כמו לא נשמעו לו, נטל כבד העיק על חזהו, צמרמורת טילטלה את גוו, הדם פעם בצדעיו." הוא נמלט מן הקבצנים שעטו עליו, "ישב לו לנוח על שפת מזרקה ואמר בלבו
שאנוס הוא לנסוע מכאן".
אבל בדרכו אל תחנת־הרכבת, הוא כבר מתחרט. ריח הרקבון של העיר מושך אותו וממריצו להישאר, וכשמתברר לו שמזוודתו נשארה במלון, הוא שמח לשוב אל העיר, ואפילו רואה את עצמו בר־מזל. הוא שב אל חדרו ופורש את זרועותיו: "זו היתה מחווה של מי שמברך בשלום את הבאות מתוך שלווה וצידוק הדין."
יופיו של טאדז׳ו מעורר בו השראה. הוא כותב, אבל המוות כבר מכתר את העיר. בשבוע הרביעי לשהותו של גוסטב אשנבאך בוונציה, הוא משגיח בכמה שינויים מדאיגים שמתחוללים סביבו: נופשים נעלמים. אנשים מדברים על "נגע", חום כבד שורר, ריח של תרופות עולה באוויר. פקיד בריטי מזהיר אותו: "טוב היית עושה אילו נסעת מכאן, ויפה שעה אחת קודם. מחר־מחרתיים לא יהיה אפשר עוד להימנע מהטלת הסגר על העיר."
סוד כמוס של מוות מרחף באוויר והוא מתמזג עם סוד האהבה לטאדז׳ו, הממלא את לבו. כאות נוסף מתגלה פתאום גם אותו האיש הזר, שגוסטב אשנבאך ראה בעירו בגרמניה, ערב נסיעתו, הוא הזר השטני שעצם צורתו עוררה באשנבאך את תשוקת המסעות. על הזר הזה, שאינו אלא שליח הגורל, עוד נדבר בשיחה אחרת. עתה נאמר רק שהוא בא לוונציה כדי לבדוק אם שליחותו עלתה יפה. אשנבאך שוקל — האם עליו להזהיר את אמו של טאדז׳ו? אבל "הוא שתק, הוא נשאר". בחלום־סיוטים שפוקד אותו הוא רואה בכחנליה מטורפת, מַיינאדוֹת משוגעות מתפרעות בהילולה של רצח ומין, שמזכירה לנו את הבכחנליה שבה נרצח אורפיאוס, אף הוא אמן שהקדיש את חייו ליופי ולאהבה.
ימים אחדים אחר־כך גוסטב אשנבאך מת, בעודו מתבונן בטאדז׳ו — הנער שהיה אֵל של יופי ואהבה, והפך למבשר של מוות.
נחום גוטמן היה צייר. הוא היטיב להכיר את דמדומי הגוונים, את האור והצל, את האזורים שבהם הבהירות והאופל נמסכים זה בזה. אולי משום כך הוא יודע לעבור בקו אחד, ישר ואכזרי, מפניו השוחקות הנעימות של הגורל אל פרצופו האמיתי: גורל שאינו רק גורל מרושע, אלא גורל אירוני, משועשע, שמפיק הנאה מסבלם של קורבנותיו. הגורל בביאטריצ׳ה מערים עלינו, משחק בנו, יוצר בשום־שכל את הנקודה שבה יכה. וכך, דווקא בשיאה של החגיגה לכבוד הכלבה, הוא הורג אותה. אותו גורל נעים וטוב, שהביא קודם את נחום גוטמן אל הווטרינר של המושבה, כדי שישמע שם את הכתובת ג׳ורג׳ קוביה שלושים ושתיים, לא עשה זאת כדי להועיל ולהציל, אלא כדי להכות ולהלעיג.
בוויכוח הגדול על עוורונו של הגורל מציג נחום גוטמן גורל פקוח־עיניים, שאינו מחמיץ אפילו פרט אחד. גורל ערמומי וחד־ראייה, שזרועותיו הנבזיות חובקות ומפעילות את העולם כולו. חמור מארץ־ישראל, אריה מאפריקה, כלבה מפריס. רכבות רועשות,שיניים כואבות ונעלי־בית חדשות. סטודנט לאמנות, רופא־בהמות,
נגן־מצלתיים ושומר גן־חיות. הכול משמשים אותו במשחקיו.
גם בספר יונה אנחנו מוצאים חבורה דומה: סערה, אנייה, דג גדול, תולעת קטנה, עיר חוטאת, רוח קדים, שיח קיקיון — חוברים יחדיו אל משחקו של הגורל בספר. זה אינו גורל מקרי ולא גורל עיוור, אלא ידו המשועשעת של אלוהים. זה אינו הגורל שישמעאל מתאר במובי דיק, ביציאת האנייה אל הים, כשהוא אומר: "כמו הגורל הסומא צללנו אל מרחביו הגלמודים של האוקיינוס האטלנטי." זהו גורל צוחק, גורל רואה, גורל בעל כוונה, מטרה וכשרון בימוי לא מבוטל.
בעצם, אלוהים של ספר יונה הוא אלוהים מן הפתגם: "א מענטש טראכט און גאט לאכט". האדם — יונה הנביא, נחום גוטמן או כל אחד מאתנו — מתכנן תוכניות. ואלוהים — או הגורל, תלוי בתפישׂת האדם — צוחק. אבל על אף אכזריותו ולעגו של הגורל הזה, ואולי בגללם, הוא נוח יותר להבנה האנושית. כי האכזריות המכוונת היא תכונה ידועה לבני־אנוש, אבל גורל עיוור, מקרי ושרירותי לחלוטין, זר להם. הוא אינו ניתן לאפיון, לזיהוי, להבנה, לפנייה. המברט המברט, בלוליטה, מתאר אותו במשפט נהדר. הוא מספר שבשעה שעיין באנציקלופדיה בספריית הכלא — "כיבד אותי הגורל באחד מאותם צירופי־מקרים מסחררים, שהם תועבת הלוגיקנים ואהובי המשוררים".
זאת הגדרה מרתקת לפעולת הגורל. הלוגיקן מתעב את "צירופי־המקרים המסחררים" כי הוא מתקשה בהבנתם, בניבוּיָם ובשרטוט מהלך פעולתם. אבל ממש מאותן סיבות עצמן, "צירופי־המקרים המסחררים" הללו הם אהובי המשוררים, שמוצאים בהם כר נרחב לפעולה. אם אינני טועה, הלעג הצפוּן באמירה הזאת אינו מופנה נגד הלוגיקנים, אלא דווקא כלפי המשוררים. כלפיהם וכלפי שאר כותבים למיניהם. דומני שכבר אמרנו שיש מידה של קלות בכתיבה על הגורל, וגם הנאה מסוימת יש בכתיבה הזאת, הן משום היכולת לשחק באש בלי להיפגע, ובוודאי משום היכולת להיות הגורל עצמו.
וכך, הגורל בלוליטה הוא עיוור ומקרי. המברט המברט מתכנן איך ירצח את שרלוט הייז, אמהּ של לוליטה, אבל הוא מדבר על "אֵלת המקרה המחייכת" ומי שעושה זאת בסופו של דבר הוא הגורל: "אלת הזימונים המקריים אשר פשטה את ידה הארוכה והשעירה לסלק מן העולם אשה חפה."
"שום אדם אינו יכול לגרום לרצח מושלם," אומר המברט, "המקרה העיוור, לעומת זאת, יכול גם יכול." והוא מספר על "התקרית המפורסמת שבה שוגרה מן העולם גברת לָאקוּר אחת מדרום צרפת בשלהי המאה שעברה".
גבר עבדקן בלתי־מזוהה בגובה שני מטר, שאחר־כך הועלתה השערה כאילו היה מאהבה של הגברת, ניגש אליה ברחוב הומה מאדם, זמן קצר אחר שנישאה לקולונל לאקוּר, ודקר אותה למוות בגבה שלוש פעמים.
בעלה של הנרצחת אחז ברוצח בחוזקה, וזה כמעט איבד את סיכוייו להיחלץ, אבל שוב נכנסה לפעולה "אלת המקרה המחייכת".
ברגע זה ארע צירוף־מקרים פלאי ויפהפה: ממש בשעה שהרוצח היה טרוד בהשתחררות מצבת לסתותיו של הבעל הקטן והנזעם (בעוד מספר עוברים־ושבים הולכים וסוגרים על בני הקבוצה), הצית איטלקי אחד בעל מזג בלתי־יציב, שגר בבית הקרוב ביותר למתרחש, לגמרי במקרה, חומר נפץ שבו התעסק, ומיד הפך הרחוב לאנדרלמוסיה של עשן, לבֵנים נופלות ואנשים רצים. ההתפוצצות לא פגעה באיש (חוץ מזה שניטרלה לרגע מן המשחק את הקולונל לאקור), אך מאהבה הנקמני של הגברת קם ורץ יחד עם כל הרצים — וחי באושר עד היום הזה.
"צירוף־מקרים" ו״לגמרי במקרה" אומר נבוקוב, והוא משמח את המשוררים ומעורר את רגשי התיעוב של הלוגיקנים. ובעצם הוא אומר שהתכנון האנושי, שנדון לנוע במסלולים השגורים של סיבה ותוצאה, תמיד יהיה ניתן לסיכול ולפענוח, אבל צירופי־המקרים פועלים במתכונת שונה לחלוטין והם תמיד בלתי־צפויים. מתכונת פעולתם ניתנת לכל היותר לתיאור, אבל אף פעם לא להבנה.
גם מותה הנכסף של שרלוט הייז הושג כך. לא בדרך הרצח המתוכנן, שהמברט המברט ייחד לו שעות רבות של מחשבה, אלא כמתנה של צירופים, שהגיש לו הגורל העיוור. אמהּ של לוליטה גילתה בבית את היומן הסודי שהמברט כתב, ובו חשף את תשוקתו לבתה ואת סלידתו ממנה עצמה. במהלך הוויכוח הנסער שהתגלע
ביניהם, חשה שרלוט הייז הדומעת החוצה כדי לשלוח מכתב, ונדרסה למוות.
"ראיתי עין בעין את שליח הגורל. ידי מיששו את עצם בשרו של הגורל ואת כתפו המרופדת," המברט אומר. והוא מפרט את מרכיביו של הגורל, שחברו יחדיו, באורח מקרי, פלאי ויפהפה ומסחרר, לחיסולה של שרלוט הייז:
מתוך המרקם הסבוך (עקרת־בית ממהרת, כביש חלקלק, כלב נטפל, שיפוע חד, מכונית גדולה, גורילה אוחז בהגה) הבחנתי במטושטש בתרומתי המתועבת שלי לתבנית הכללית. לולא הייתי טיפש כזה — או גאון אינטואיטיבי כזה — לשמור את היומן ההוא, כי אז לא היו מיצים של זעם נקמני ושל בושה צורבת מעוורים את עיניה של שרלוט בזינוקה אל תיבת־הדואר [...] לולא טרח הגורל הדייקני, אותו שֵׁד מתזמן אירועים, לערבב בתוך המזקקה שלו את הרכב והכלב והרטוב והסיבוב והחלק והחלש והכוח והאבן.
"יש אנשים שהמזל דבק בהם," אומר אכּסל מוּנתה במגילת סן־מיקלה, והוא מעיד על עצמו: "אני הייתי בר־מזל במידה מפליאה, כמעט איומה, בכל מה שעשו ידי, בכל חולה שהייתי מבקר אותו [...] מופלא הדבר איך יצאו החולים שלי בשלום מתחת ידי."
ואכן, כולנו מכירים את הסוג הזה של בני־אדם, שהם בני־מזל. לפעמים זה מתבטא בדברים קטנים, כמו, למשל, אצל האנשים המעצבנים האלה, שאף פעם הם לא מתלכלכים. אני, כשאני מכין כוס קפה, צריך לשלוח את עצמי אחר־כך לניקוי יבש. אבל יש לי חבר שיכול לעשות אוברול לטרקטור כשהוא לבוש חולצת משי לבנה.
ולפעמים חסדה של פורטונה מתבטא בדברים גדולים יותר. באהבה, בהצלחה, בבריאות הגוף ובכוחות הנפש. אמירתו של אכסל מונתה מזכירה גם את מנהגו הידוע של נפוליאון — לבדוק אם קציניו הבכירים, לבד מן התכונות הרגילות של אומץ ושכל, ניחנו גם במנה נדיבה של מזל. מספרים שנפוליאון אף העלה אנשים בדרגה לפי אמת־המידה הזאת, וזה מזכיר לנו מה שאמרו האנשים על דוד בן ישי, בשעה שהמליצו עליו לפני שאול: "יודע נגן וגיבור חיל ואיש מלחמה ונבון דבר ואיש תואר וה׳ עמו." אחרי חמש תכונות ומיומנויות באות שתי המלים האחרונות להעיד על דוד שהיה בר־מזל.
אבל תפישׂת הגורל הכללית של מונתה היא קצת פחות אופטימית:
אנו יודעים שאנו הולכים למות, ובעצם, זה הדבר האחד שאנו יודעים מכל מה שצפוי לנו. כילדים ביער ללא דרך אנו מגששים את דרך חיינו, ואין אנו יודעים לאושרנו מה יקרה לנו מיום ליום, באילו קשיים ניתקל, אילו הרפתקאות מסעירות פחות או יותר יקרו לנו עד ההרפתקה המסעירה מכולן — הרפתקת המוות. מפעם לפעם אנו מעזים במבוכתנו לשאול את גורלנו שאלה חיישנית, אבל אין אנו מקבלים תשובה, כי הכוכבים רחוקים מדי.
אני מרשה לעצמי להניח שאלה הם אותם כוכבים שגם ביאליק, בהתקף אסטרולוגי מוזר, התלונן שהם רימו אותו. ביאליק טוען שהכוכבים מרמים, מונתה טוען שהם רחוקים, אבל בהחלט ייתכן שהכוכבים לא יודעים איזה תפקיד הועדנו להם, ומשום כך, מן הסתם, הם מתרשלים במילויו.
את המחצית השנייה של השיחה הזאת אני רוצה ליַחד לגיבורים ספרותיים, שלא הסתפקו בציפייה לגורל או בזיהוי סימניו המוקדמים, אלא הצליחו להטות אותו כחפצם.
הדמות הראשונה היא דמותה של תמר אשת עֵר מספר בראשית. האשה המיוחדת, קרת־הרוח והנועזת הזאת, היא גם אִמנו האמיתית לא פחות מארבע האמהות הרשמיות, משום שהיא אמו של שבט יהודה, שרוב היושבים כאן מתייחסים עליו.
ליהודה היו שלושה בנים, עֵר, אונָן ושֵׁלָה.
ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר. ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה׳ וימיתהו ה׳.
ויאמר יהודה לאונן: "בוא אל אשת אחיך ויבֵּם אותה והקם זרע לאחיך."
וידע אונן כי לו לא יהיה הזרע, והיה אם בא אל אשת אחיו ושיחת ארצה לבלתי נתון זרע לאחיו.
וירע בעיני ה׳ אשר עשה וימת גם אותו.
כלומר, אונן, שידע כי הבן שייוולד ייחשב בנו של האח שמת ולא בנו שלו, נקט את הפרקטיקה העתיקה והמוכרת של שפיכת זרע לבטלה. הדבר עלה לו בחייו, אבל הנציח את שמו לעד בשפה העברית ועוד בכמה שפות. מה שנקרא: יש קונה עולמו בשנייה אחת.
ויאמר יהודה לתמר כלתו: "שבי אלמנה בית אביך עד יגדל שֵׁלה בני," כי אמר, פן ימות גם הוא כאחיו. ותלך תמר ותשב בית אביה.
המצב ברור: אחרי שיהודה איבד שני בנים, הוא חשד שיש בתמר משהו קטלני, וכיוון שחשש לחיי שלה, בנו השלישי, השיב אותה אל בית אביה, בתואנה שעליה להמתין עד שיגדל הנער.
תמר, שהיתה אשה אמיצה וחכמה, לא התייאשה, לא התפללה לאלוהים וגם לא המתינה ל״צירוף־מקרים מסחרר" שישפר את גורלה. כאשר גדל שלה והיא לא ניתנה לו לאשה, הבינה שעליה לנקוט יוזמה.
ויוגד לתמר לאמור, הנה חמיך )יהודה( הולך תִמנתה לגוז צאנו.
ותסר בגדי אלמנוּתה מעליה ותכס בצעיף ותתעלָף.
ותשב בפתח־עיניים אשר על דרך תמנתה.
פתח־עיניים הוא שם של מקום. כנראה היו שם שני מעיינות. תמר ישבה שם, פניה מכוסות כדרך הזונות, והמתינה לחמיה יהודה, העתיד לעבור בדרך הזאת בדרכו אל הצאן. ואכן: "ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כיסתה פניה."
תמר, שהכירה את יהודה היטב, ידעה שהוא לא יחמיץ ביקור קצר אצל זונה, אם זו תיקרה על דרכו לעבודה. אולי קשור הדבר לכך שאשתו נפטרה באותם ימים ואולי קשור הדבר לאופיו בכלל. מכל־מקום, היא לא שגתה בהנחתה — "ויט אליה אל הדרך ויאמר, הבה נא אבוא אלייך, כי לא ידע כי כלתו היא."
מדוע לא ידע? כי פניה של כלתו היו מכוסות. ומי שהחליט להסיר את הצעיף הזה למעננו ולתאר את תווי פניה של תמר, הוא שוב תומאס מאן. כמו שכבר עשה לשרה, ליוסף ולרחל, הוא עושה למעננו לתמר. בסיפור התנ״כי המקורי אין ליופיה של תמר תפקיד, כי כיסתה את פניה, וכיוון שהיופי הזה מכוסה, אין צורך אפילו להזכיר את קיומו. אבל תומאס מאן לא כך חושב, והוא מתאר אותה באופן מפורט למדי, ואפילו משמיע הבחנה מעניינת מאוד.
הוא אומר על תמר: "היא היתה יפה כדרכה." מה פירוש "כדרכה"?
פירוש, לא נאה ויפה, כי אם יפה על דרך החומרה המביעה חציצה של איסור. כך שנדמתה כמי שמתמלאת חֵמה על יופיה שלה עצמה, ובצדק, שכן היה בו משהו מן הכוח הכשפני המפר את מנוחת הגבר. ודווקא כנגד אי־מנוחה זו חרצה את החריצים בין גבות עיניה.
התיאור הזה הוא סתום למדי, ובעצם, עד שלא רואים אשה כזאת,שאינה חשה בנוח עם יופיה שלה ויש בה איזו חֵמה על היופי הזה, אין מבינים עד כמה הוא נכון ומדויק.
אולי הייתי צריך לדבר על יופיה של תמר בשיחה הקודמת, אבל אם כבר הרמנו את הצעיף שפרש עליה התנ״ך, נמשיך:
היא היתה רמת־קומה וכמעט רזה, אבל רזון זה היה מעורר אי־מנוחה רבה יותר מאברים מחוטבים בשִפעת בשרים. ובגלל כך, לא מן היסוד הגשמי היתה אי־המנוחה למעשה, אלא בהכרח נמשך אליה הכינוי תזזית. היו לה עיניים חומות דובבות ויפות להתמיה, נחיריים כמעט עגולים לגמרי, ופה גאה.
עכשיו ניפרד מתומאס מאן ונשוב אל פתח־עיניים אשר בדרךתמנתה. תמר, מתראה כזונה, נחושה בדעתה, יושבת שם בפנים רעולות, ויהודה מעוניין לקנות את חסדיה.
ותאמר: "מה תיתן לי כי תבוא אליי?"
ויאמר: "אנוכי אשלח גדי עזים מן הצאן."
שימו לב, עד כמה הכתוב רענן, חי, אפילו משעשע, עד עצם היום הזה, אלפי שנה אחרי שנכתב. אפילו האינטונַציות של הדיאלוג הזה עומדות בעינן. ממש אפשר להרגיש את תענוגו של הסופר שכתב אותו ושם את המלים בפי גיבוריו. התענוג הזה מורגש באלגנטיות של הכתיבה, בזרימתה המוסיקלית, וגם ברמת הפירוט והאריכות הלא מקובלת שלו. אני לא זוכר דיאלוגים כה מפורטים בין אברהם לשרה, למשל. ואם תרשו לי להעיר הערה כללית: כדאי לקרוא סיפורים שהסופר נהנה לכתוב אותם, כמו הסיפור הזה, ולא סיפורים שהוא מוכרח לכתוב, כמו ברית בין הבתרים.
תמר לא מתרשמת מהבטחתו של יהודה בעניין הגדי. היא משחקת את הזונה עד הסוף, לרבות הקשיחות העסקית המצופה ממנה. היא אומרת ליהודה: "אם תיתן ערבון עד שולחך."
כלומר, אני מכירה את אלה ששכחו את הארנק והם מבטיחים לשלוח לי גדי אחר־כך. עליך להשאיר לי ערבון.
"ויאמר: מה הערבון אשר אתן לך?"
שוב אנחנו חשים את הנאתו של הסופר. האיש המוכשר הזה כבר יודע שיהודה עתיד ליפול בפח, ואת הדרך אל המלכודת, שטומנת לו תמר, הוא בונה בעונג לא מסותר.
"ותאמר: חותמך ופתילך ומטך אשר בידיך."
אלה הם שלושה חפצים שאין להם ערך כספי רב, אבל הם מזהים את בעליהם. המקל, הפתיל, שאולי הוא חגורתו, והחותם — אמצעי הזיהוי היעיל משלושתם, אותו גליל חרס שבו היו אבותינו חותמים.
ועכשיו — בצמצום מתסכל, בקצב נפלא, אחת, שתיים, שלוש: "ויתן לה, ויבוא אליה, ותהר לו." איזה יופי. שלישייה של ווי היפוך בזה אחר זה, ותיכף להם עוד סדרה: "ותקום ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה."
משהו בקצב הזה מזכיר את הדרמה התחבירית של "ויאכל וישת ויקום וילך ויִבז עשָׂו את הבכורה". אבל תמר החכמה, להבדיל מעשו הטיפש, שבה הביתה עם שלל: עובר מתהווהבבטנה. מטהו, פתילו וחותמו של האב ברשותה. הגורל, כך דומה, הוא כחומר בידה.
הסופר אינו מחמיץ גם את ההמשך המשעשע:
וישלח יהודה את גדי העזים ביד רעהו העדולמי לקחת את הערבון מיד האשה, ולא מצאה.
וישאל את אנשי מקומה לאמור: "איה הקדֵשה ההיא בעיניים על הדרך?"
ויאמרו: "לא היתה בזה קדשה."
חִשבו נא על העדולמי המסכן הזה ועל אי־הנעימות שנקלע אליה — להתרוצץ כך ברחבי האזור, עם הגדי, לשאול איפה הזונה, ולהסביר שזה בעצם בשביל החבר שלו...
"וישוב אל יהודה ויאמר: לא מצאתיה. וגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדשה."
אבל יהודה ממהר לצרף גם אותו לתסבוכת, שאין לו שום קשר אליה:"תיקח לה, פן נהיה לבוז. הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה."
ובינתיים ממשיכה תוכניתה של תמר להתקדם. העובר כמו מתקתק בבטנה, מבשיל לקראת הצטרפותו אל העלילה: "ויהי כמשלוש חודשים ויוגד ליהודה לאמור, זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים."
כרסה כבר תפחה, אבל היא, בניגוד לקאליסטו המסכנה, אף לא טרחה להסתיר את הריונה. היא יודעת בדיוק ממי התעברה — מן הגבר שמסרב לתת לה את בנו הצעיר לבעל, אותו גבר שמטהו, פתילו וחותמו שמורים בידה.
"ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף."
אבל תמר היא אשה קרת־רוח. במו ידיה היא בונה את המציאות המסוכנת, ואת התפקיד הראשי בה היא מועידה לעצמה.
היא מוּצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמור: "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה."
ותאמר: "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה..."
כך, לפני כל הקהל שבא לראות את שרפתה של החוטאת, לפני המדורה שכבר ערוכה לקראתה.
ויכר יהודה ויאמר: "צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני." ולא יסף עוד לדעתה.
משפט זה מציג את יהודה באור חיובי ונכון. כאשר שכב אתה לא זיהה אותה, אבל הוא אינו משתמש בנסיבה מקִלה זו כדי להתחמק. הוא מודה בטעותו ושוב לא יִגע בה.
אשר לתמר, הצלחתה היתה שלמה ואפילו יותר מזה: התאומים שנולדו לה מחמיה, פרץ וזרח, הם אבות שבט יהודה. תומאס מאן מחדד את ההבחנה הזאת. הוא טוען שתמר הבינה את העתיד שנועדלזרע ישראל וגמרה אומר להשתלב בו.
כאן יוגד בפירוש: תמר גמרה אומר תקיף לשלב את עצמה במהלך קורות העולם באמצעות נשיותה, ויהיה המחיר כל אשר יהיה [...] היא לא רצתה להיות בין הרוחשים על צדי הדרכים, בת כפר זו שואפת היתה לעלות על הנתיב ממש, על נתיב ההבטחה. ביקשה להיות בת המשפחה, להשתלב על־ידי חיקה בשלשלת היוחסין המוליכה במרחקי הימים אל הישע.
כלומר, אל בית דוד, ואל המשיח העתיד להיוולד ממנו.
ואכן, כמו שאמרנו קודם, תמר היא אמנו. בני רחל, למעט כמה משבט בנימין, נעלמו בגלות עשרת השבטים. מבני לאה נותרו לנו רק שמעון ולוי, שנטמעו בשבטים אחרים (אבל את קווי האופי המאוסים שלהם עוד אפשר למצוא בינינו גם היום). רוב מנייננו הוא שבט יהודה. יהודה הוא אבינו, וכלתו, שהתחפשה לזונה, גנבה את זרעו והתעברה ממנו, היא־היא אמנו. כך נשאר לגורל מקום לצחוק בו גם בסיפור הזה.
גיבור ספרותי אחר, שאף הוא הִטה את הגורל לחפצו, ובדרך מחוכמת מאוד, הוא תומאס טרייסי, גיבור הנובלה "נמרו של טרייסי", "Tracy's Tiger", לוויליאם סרויאן. דומני שכבר הזכרתי כאן את הסיפור הזה, האהוב עלי מאוד. אני יודע שאנשים רבים באולם לא קראו את הספר, כי קשה להשיג את התרגום העברי. הוא יצא בשנות החמישים בהוצאת "כרמי את נאור" הזכורה לטוב, וקל יותר למצוא אותו בקובצי סיפורים של סרויאן בשפת המקור.
כשהיה תומאס טרייסי בן שלוש אמר מישהו לידו: "נמר."
תהא משמעותו של "נמר" ככל שתהיה, טרייסי החליט בנפשו שיהיה לו נמר משלו.
יום אחד, כשטייל ברחובה של עיר בחברת אביו, ראה משהו בחלון הראווה של מסעדת דגים.
"קנה לי את הנמר הזה," אמר טרייסי.
"זהו סרטן־ים," אמר האב.
"אם כן אינני רוצה בו," אמר טרייסי.
השנים חלפו, טרייסי התבגר, ויום אחד ראה את הנמר שלו בכלוב בגן־החיות.
היה זה פנתר שחור רדום שהתעורר מיד, זקף את ראשו, הישיר את מבטו בטרייסי, הזדקף על רגליו והימהם משהו כדרך הפנתרים השחורים. הוא הפסיע אל קצה הכלוב, ניצב שם במשך רגע והביט ישרבפניו של טרייסי.
"זהו הנמר שלי," אמר טרייסי.
אנשים כמו טרייסי חשים את נוכחותו של הנמר שלהם, אבל האחרים אינם רואים את הנמר ולא חשים בקיומו. בסוף הסיפור סרויאן יאמר לנו שהנמר הוא האהבה, אבל בשלב הזה, כך דומה, הנמר הוא אותה אנרגיה או עוצמה פנימית, שמלווה את מי שניחנו בה אל כל אשר ילכו.
טרייסי גדל והחל לעבוד בבית־מסחר לקפה. יום אחד, בשעה שתים־עשרה וחצי, כשעמס על כתפיו שקי קפה, הוא ראה בחורה יפה עוברת ברחוב, שמלה צהובה לגופה ונמר פוסע לצדה. זאת היתה לוֹרה לוּטי. הנמר של לורה והנמר של טרייסי מצאו עניין זה בזה, וכמה ימים אחר־כך הזמינה לורה את טרייסי לביתה.
אמה של לורה היתה אשה צעירה ויפה, וכשיצאה לורה לחדר האחר, טרייסי והאם התנשקו. באותו רגע חזרה לורה לחדר וראתה את המעשה. היא נתקפה דכאון, חלתה ואושפזה בבית־חולים פסיכיאטרי, בין אנשים שאהבתם נפגעה. סרויאן אומר עליהם: "הנמרים של כולם נראים חולים," ואחר־כך אף יפרט: "לכל אחד מהם היה נמר משלו: נמר מוטרד מאוד, נמר זועף, נמר פצוע אנושות, נמר נטול כל הומור ואהבה, כל דרור, שעשוע, דמיון ותקווה." הנמר של לורה לוטי, "אשר נראה לפנים נהדר כל־כך", נעשה עתה "כחוש, מעורר רחמים, כגווע מרעב".
עברו שנים מספר. קרקס הגיע לניו־יורק ונמר שחור אמיתי ברח ממנו ועורר חרדה בעיר. כשהלך טרייסי בשדרה החמישית, ראה פתאום את הנמר וזיהה אותו: "הרי זה הנמר שלי." הנמר פסע לצדו, ולפתע התברר לטרייסי שזו הפעם הראשונה שאנשים זרים מבחינים בנמר שלו. הכול נבהלו והתחילו נמלטים. שוטרים כיוונו אקדחים ורובים, ובסופו של דבר נורה הנמר, נפצע, נמלט והתחבא.
מהומה התעוררה, מצוד נערך, לא אייגע אתכם בכל הפרטים. בסופו של דבר מתוכננת שם תוכנית מיוחדת במינה שמעורבים בה פסיכיאטר נבון, שני קציני משטרה בעלי ראש פתוח, ובעלי הדבר עצמם. תכליתה של התוכנית היתה ללכוד את הנמר ולהשיב את לורה אל טרייסי. דרך הביצוע היתה לשחק עם הגורל את משחקו שלו. אם ניזכר ב״שד מתזמן האירועים", שנבוקוב שב ומזכיר בלוליטה, הרעיון של טרייסי היה לשוב ולזמן את האירועים יחדיו על־ידי שחזור הפגישה הראשונה שלו ושל לורה. התפישׂה מאחורי התוכנית אמרה, שאם תהיה התמונה המשוחזרת של הפגישה מפורטת ומדויקת, יצטרך גם הנמר להשתתף בה, ממש כמו שהיה בפגישה הראשונה, האמיתית.
בית־המסחר לקפה כבר נסגר מזמן, אבל לצורך העניין הם פתחו אותו מחדש, מצאו והביאו את שלושת הפועלים הזקנים, שבזמנו עבדו שם, ואף תלו את השלטים הישנים. המשטרה סגרה את הרחוב, טרייסי הגיע אל בית־המסחר באותה שעה שבה היה מגיע תמיד לעבודה, ובדיוק בשעה שתים־עשרה וחצי הובאה לשם גם לורה, והיא לבושה באותה שמלה צהובה, כדי שתעבור ברחוב בדיוק כמו אז. ואכן, טרייסי ולורה התחבקו, ואז יצא הנמר מן המחסן וניצב לידם. קציני המשטרה ראו את שלושתם פוסעים לחנות הסמוכה, שם הוכן לו כלוב, ואז ראו את טרייסי ואת לורה יוצאים בלי הנמר.
הנמר נעלם. וכאשר שאלו את השוטרים המאבטחים, הם אמרו שראו את טרייסי ואת לורה נכנסים אל החנות, ואת הנמר לא ראו כלל.
הדבר מזכיר את מה שאמר אכּסל מונתה במגילת סן־מיקלה על הגמד שראה בלילה: "יש אנשים שאינם יכולים לראות גמדים. מובטחני שחוש הראייה שלהם לקוי." יש אנשים שאינם יכולים לראות את הנמר של טרייסי, וגרוע מכך, יש אנשים שאינם יכולים לראות את הנמר של עצמם.
כך, בכוחם של תכנון ותזמון מדוקדקים, נכפה הגורל לבצע את רצונו של אדם. יש, אגב, דמיון בין השיטה הזאת ובין העקרון שאומר שהמשיח יבוא לדור שכולו מוכן. ב״נמרו של טרייסי" זה הצליח, אבל אנחנו יודעים שלא תמיד התכנון עוזר. עובדה: הביטוי "צחוק הגורל" קיים בהרבה שפות, והרעיון של "א מענטש טראכט און גאט לאכט" קיים לא רק באידיש.
ואשר לנמר של טרייסי, המשפט האחרון של הספר הוא גם משפט אחרון נאה לסיים בו את השיחה הזאת. הוא משפט עובדתי וסגנונו יבש מאוד, ובכל־זאת הוא מרטיט את הלב. כתוב שם כך: "זה הוא הסיפור בדבר תומאס טרייסי, לורה לוטי, והנמר — שהנהו האהבה."
מעניין שמכל החיות סרויאן מדמה את האהבה דווקא לנמר. האם ההשוואה הזאת מקובלת על כולנו? ומה, בעצם, כל־כך נמרי באהבה? הכוח? היופי? הסכנה? ומה לגבי תכונות לא נמריות, כמו מסירוּת, נאמנות, השתעבדות? ולמה נמר ולא עיט? זיקית? קנרית? חפרפרת? נחש? נמלה?
אבל סרויאן קבע שהנמר הוא האהבה. ובכן, יהא כך. העיקר שהתוכנית הצליחה: הנמר לא שב להבהיל את תושבי ניו־יורק, טרייסי ולורה שבו זה לזרועות זה, והגורל לא צחק, מכל־מקום לא ברגע זה. הגורל חייך, הרכין ראש וציית לדרישותיה של האהבה.
